מאיר בן דב ז"ל 1991-1912
מאיר נולד בקנדה להוריו משה ולאה. הוא היה הבכור לשתי אחיות ושני אחים. בבית דברו אנגלית ויידיש. מאיר למד לשחק שחמט מאביו. בגיל 5 הלך לבית הספר, שם גילה רצון ללמוד וגם ללחום עם התלמידים הלא יהודיים.
כשמאיר היה בן 11 אמו חלתה בסרטן ולפני מותה הפצירה באביו להעלות ארצה לפלסטינה. הם עלו והתיישבו בפתח תקווה. שם רכש אביו פרדס ונשא אישה שניה. נולדו להם עוד ארבעה ילדים ועכשוו הם מנו תשעה אחים.
מאיר היה תלמיד מצטיין וגם עזר בפרדס. הוא סיים בית ספר תיכון והמשיך את לימודיו באוניברסיטה בירושלים.
מאיר החליט להגשים את חזונו החלוצי והצטרף לקבוצת הראשונים, המייסדים של קיבוץ בית אורן, ישוב בלב יערות הכרמל. הוא עסק בנטיעה וסיקול אדמות ההר ובפעילות ציבורית במקום.
בשנת 1950 לאחר הפילוג בתנועה החלוצית, עבר עם אשתו שרה וארבעת ילדיהם לשיקום קיבוץ הררי ליד הגבול בקרבת ירושלים- רמת רחל. כאן הוא עבד במרץ ובלהט בכל עבודות המשק החקלאי, עבודה פיזית קשה והתמחה במיוחד בענף המטעים בו הוא התמיד לאורך כל שנות חייו.
למרות כל המכשולים והקשיים עם המוסדות המדינה והתנועה, קמה רמת רחל לתחיה.
מאיר דמות המופת גם כשעבר את גיל ה- 70, היה עדיין זקוף קומה, לבוש חלוצה כחולה של הנוער העובד ורוקד עם נערים ובני אולפן.
אשתו שרה נפטרה ב1985. וכעבור זמן חיזק מאיר קשר רעות של שלושים שנה שהיה לו עם לאה אפרת מכפר בלום. הוא נשאר חבר ברמת רחל והמשיך לעבוד שם במטע. בסופי שבוע ובחגים בילה בכפר בלום, השתתף באסיפות חברים ולעיתים עבד במטע של כפר בלום ובנוי של בית ההארחה.
במוצאי ראש השנה נסגר מעגל חייו בתאונת דרכים קטלנית, והוא בן 79.
נכרת עץ עבות, עמוק שורשים ומניב שפע.
יהי זיכרו ברוך.
שרה בן דב ז"ל 1985-1913
שרה בן דב הגיעה לרמת רחל אחרי הפילוג בתנועה מקיבוץ בית אורן עם בני משפחתה.
בהיותה חברת קיבוץ, הסתגלה תוך זמן קצר לתנאיה המיוחדים של רמת- רחל.
שרה שימשה בקיבוץ כאחות מוסמכת. ועשתה כל עבודה באחריות ובמסירות, ניהלה את חייה בפשטות, בצניעות והסתפקות במועט. הייתה רעיה נאמנה אם וסבתא מסורה.
עם הסתלקותה של שרה, העץ העתיק והמושרש של הדור הוותיק דולדל בנשור אחד מענפיו.
מאיר בן דב מספר על שרה...
הכרתי את שרה בשנת 1934 במחנה עבודה בכפר סבא.
במחנה התגבשה קבוצה שיזמה הקמת קיבוץ חדש. הגרעין גדל ואחרי חמש שנים במושבה עלינו לבית אורן בספטמבר 1939, מיד אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה.
תקופת ההמתנה שלנו הייתה במושבה מגדיאל. עבדנו בפרדסים בסביבה.
נוסף על זה פתחנו משק עצמאי קטן של ירקות, בקר ודבורים.
שרה בלטה בגישתה הרצינית לעבודה בחוץ וגם בפנים. תקופה מסויימת הייתה מחסנאית. היא הייתה מתחילת את עבודתה, השכם בבוקר וממשיכה עד הערב. לפעמים עבדה אל תוך הלילה.
מאוחר יותר הוחלט בקבוצה להכשיר את שרה לחובשות, כי "ריח ההתיישבות" נשבה באוויר. היא השתלמה במרפאת קופת חולים ברמתיים.
אח"כ הייתה אחות במשך שנים רבות – מחוץ להפסקות בגן הירק, במטבח וכו'
בתפקיד כאחות לא היה גבול להתמסרותה. כאן נתגלתה תכונתה הבולטת – היא הזדהתה בסבל הזולת ולא היה גבול למאמציה לסעוד, לסדר הדירה, להביא את התרופות וכו'.
בסבלנות רבה הייתה מוכנה לשבת שעות על יד חולה בלילה, אם ראתה בזה צורך.
חולשתה הייתה בסבל הרב שלה כאשר העליבו אותה. הייתה נעלבת ולא עולבת.
את כאבה הייתה משיחה לי במסגרת הדירה המשפחתית. כאב זה החליש בה את חדוות העבודה. זה גרם לנו לעיתים לחילוקי דעות וויכוחים בעניין הקיבוץ. למרות שהמשיכה בחיי הקיבוץ מתוך נשמה חצויה, לא ויתרה על מילוי חובותיה. יתר על כן, התמסרה לטפל בנאמנות אפילו במעליביה. במשך השנים הגיעה למצב שמשא החובשות היה כבד עליה. קשה היה לה להמשיך ולתפקד לפי אמות המידה הקיצוניות שלה.
גם כאשר לא הייתה בתפקיד, הייתה מוכנה לחוש לעזרה אפילו אם היה זב באמצע הלילה. הייתה מוכנה לשבת שעות כדי לעודד אנשים סובלים אם היו חולים ואם לא. כל חייה ליווה אותה עומס של לחץ דם גבוה. היה ברור שיום יבוא ולא תוכל לעמוד בלחץ זה. אכן הגיע הזמן, לבה לא עמד לה עוד.
כולנו עומדים במבחן חובותינו לחברה ומידת ההנאה שלנו ממנה.
לעיתים אנו עומדים במאזן של זכות, לפעמים זה בחובה.
שרה עזבה אותנו כאשר בחשבון בינינו היה הדף שלה בזכות ושלנו בחובה עמוקה.
הסתלקה שרה ולא זכתה לגבות את החוב.
יהי זיכרה ברוך.