כתב: הרצל – אחיו של חנן.

אחי חנן,

היד רועדת מלאחוז בעט ולכתוב על חנן שאיננו כבר, כי הורגלתי כבר מידי שנים, לראותו במצבים קשים ולתומי האמנתי כי עוד ימשיך לרקום את מרכת חייו הדויים ולשבוע נחת מהילדים שגדלו והמתיקו את גורלו המר שנפל בחלקו. והנה בא המוות כחתף והצמתני כליל.
חנא, כך קראו לו במשפחה. אחי הצעיר ממני בשנתיים, היה הילד הרביעי במשפחה. גדלנו בבית חם ומסורתי. אבא יהודי פשוט היה, טוב לב ובעל הומור שתפרנס מעמל כפיו. אמא, תמיד רצינית ואצילית נפש. בילדותנו נראינו כתאומים ממש, לבושים באותם הבגדים, דבוקים וצמודים איש לרעהו. אחרי כמה שנות למוד בחדר, המשכנו את לימודינו ביחד בכתה אחת בבית הספר העברי שהוקם בעיירה וכשסיימנו נפרדו דרכינו, אם כי שנינו כבר השתייכנו לה"שומר הצעיר", ואחר כך ל"החלוץ" אבל חנא נסחף עם הרוח חלוצי (המהפכני) שחדרה לרחוב היהודי, בכל מאודו, מאס ב"טאטנס – גליקן", פנה עורף בקיים ומרד בהווי העיירה. בבית היה מתבודד ותמיד שקוע בקריאה.

היה אחד הפעילים בסניף והרוח החיה בה בעיקר בפעולה התרבותית. ידי זהב היו לו ולקראת כל מסיבה והצגה בעיירה היה מקשט את האולם שהיה למופת.

לא מתוך לחץ כלכלי, אלא מדחף פנימי שתסס בקרבו כהכנה למעבר לחיי פועלים בארץ, החליט עם עוד כמה "חברה" לעבוד עבודה פיסית, כגון: תפירה, בניה וחטיבת עצים וכדומה וזה היה כצעד מהפכני בחיי העיירה, שדווקא באלעבאטישע קינדער עוסקים בגואישע ארבעט... לתמהונם הרב.

בשנת 1930 היה בין הראשונים שיצאו להכשרה וזוכר אני איך היה מתאר את חיי הקיבוץ במכתביו הביתה, כגן עדן ממש, (כיד ההומור שניחן בו), ורק יותר מאוחר התברר לי שהכל היה מצוץ מהאצבע...

כעבור כמה שנים חזר חנא הביתה והתכונן לעלות ארצה, ובינתיים נפסקה העלייה והוא נדרש לחזור שנית והפעם לוילנה, ורק בשנת 1934 הוא עולה.

לשמחתו של חנא לא היה גבול, כשהצלחתי להגיע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ממש אוד ניצל מאש, קסמו לי מרחוק מרחבי העמק ובניתי את ביתי בשדה נחום. לעיתים היינו נפגשים ותמיד לפנינו הדאגה למשפחה, אמא, אח ואחות על משפחותיהם שנשארו בגולה. וככה חלפו שנים, עד שחל מפנה מכריע בחייו.

סוף שנת 1947 והתחלת שנת 1948, תוך השמחה והצהלה שפקדה את העם היהודי על החלטת האו"ם להקמת מדינת ישראל, ובאותו הזמן המשך במאבק נגד שלטון המנדטים, נפצע חנא קשה מכדור האויב, כאחד מרבי ששילמו מחיר יקר בחייהם למען תקומת המדינה.

ומאז החילותי לבקר אותו לעיתים יותר קרובות, החל בהדסה העיר, תל השומר, ואחר כך בבית. מלווה אותו בדרך הייסורים הארוכה שלו, וסופג לתוכי את הצער והכאב של פג ממני מהיום הראשון ותמיד אחרי כל ביקור לא יכולתי זמן רב להשתחרר המאווירה שאפפה אותו.

להפליא, באיזה גבורה על אנושית הוא עמד במשך השנים, מתפתל מייסורים וכאבים לבלי נשוא, רק רצון עז של יצר החיים שפעם בקרבו, ומצד השני מסירותה ללא גבול של פרומקה, שהקדישה לו את מיטב שנותיה, היה לו כעידוד וכמגדלור בנתיב חייו האפלים.

תמיד הציק לו מוסר כליות וההרגשה שהוא מכביד על אחרים וגוזל מהם את חדות החיים.

איזה נפש אצילה שבנה בקרבו.

היה ער למתרחש בארץ ובעולם, זכורני שיחתנו בביקורי האחרון על מלחמת ששת הימים, כה התגאה בניצחון ושמחתנו עם שובם של בנינו מהחזית בנגב. באיזה צלילות דעת, תבונה והגיון בריא היה מנתח הכל וכדרכו מתובל בדברי הומור כאשר עזבוהו הכאבים ונתנו לו מנוח.

עוד מצלצלת באזני שיחתנו האחרונה בטלפון לפני זמן קצר, הכל שפיר וחלק, מודה בעד האגסים ששלחתי לו ושלום למשפחה ולהתראות.

כבר לא ראיתיו יותר בחיים, שכלתי את יחידי, רע יקר בחיים, שריד אחרון למשפחה, במה אנחם.

אחיך הרצל.

יהי זיכרו ברוך.