חיה ביגלמן ז"ל 1943-1915
חיה הגיעה לפלוגתנו בשנת 1939 עם העולים מגליל וילנה, מקיבוץ "שחריה", בשמחת לב נצמדה אל חיי הקיבוץ בארץ – שאיפתה, שאיפת חיים שנתגשמה סוף סוף, אחרי שרשרת שנים של הכשרה ברעיון ובעבודה. פנים זוהרים, עיניים אורות, פתוחות ורווחה, מבט גלוי ועליז, כזאת נכנסה לשורותינו.
נולדה בשנת 1915, בכפר קטן ליד סטולין שבאזור פינסק, שם גדלה, נשמה ריח שדות וספגה תרבות עבודה של מסורת בת דורות רבים. בסביבה כפרית זו התלכד נוער יהודי סביב דגל "החלוץ הצעיר", בהעזרם על ידי העיר, הסניף אשר בסטולין. בשורת ארץ ישראל העובדת הכתה גלים בפינה הנידחת. אחרי שנתיים של פעילות בסניף "החלוץ הצעיר" אושרה חיה להכשרה ונשלחה אל קיבוץ "שחריה".
"החלוץ הצעיר" היה אז תקוותה של התנועה החלוצית, המקור ממנו שאבו את כוחות המילואים למפעלי ההכשרה ולכיבושיה. ואמנם לא הכזיב הנוער הזה. מידי בוא שעה קשה לתנועה, היו בני "החלוץ הצעיר" באים ומזרימים את מרצם נחדש ומניפים על שכמם את המשא הכבד. מלאת נכונות יצאה חיה בהגיע תורה להכשרה.
לקיבוץ "שחריה" שבוילנה היתה פלוגת כיבוש בסוינציאן. לשם באה חיה ובמהרה הייתה לאחת הפעילות בחיי הפלוגה ובכיבושיה. חברות לקחו חלק שווה עם חברים בכיבוש העבודות הקשות אשר העסיקו עד כה רק לא יהודים. היא עבדה בבית החרושת לעיבוד מצחי מרפא בתנאים סניטריים קשים, באבק תמידי וריחות מכבידים. אחר כך בתנאים עוד יותר קשים בבית חרושת של אנפילאות במחלקה של עיבוד בצמר. יום עבודה של עשר שעות, תוך ענן כבד של אבק הצמר השם מחנק לנשימה ומסנוור עיניים, לא הפחיד אותה והיא יחד עם עוד חברות התמידה בעבודה זו, אף קיבלה על עצמה את חלקי העבודה הקשים, לגלגל צירם את דודי הצמר. כשבריאותה נחלשה עקב תנאי העבודה, עברה לעבודה "קלה" יותר , למאפיה. עליזה ורוננת, מתוחת מרץ וחזקה להפליא מילאה על הצד היותר טוב את תפקידה בעבודה. לא קשה היה להכיר בה את בת הכפר, בפריחת כל כוחותיה, ברעננותה הנפשית, בדבקותה בחברה.
הפלוגה בסוינציאן ידעה עליות וירידות, רבים מחבריה עלו לארץ. שלוש שנים הייתה חיה בסוינציאן ועם חיסולה של הפלוגה הועברו 30 חבריה לוילנה וגם חיה בתוכם. עוד שנתיים של עבודה מאומצת בהכשרה עברו על חיה בקיבוץ גדול, בעל היקף רחב ומשם עלתה לארץ ולקיבוץ, בדרך החתחתים של ההעפלה.
ברמת רחל היא נישאה לזלמן שקלרוק ונולדה ביתם רבקה.
בהיותה בת 28 נקטפה מתוכנו. לפתע היה הדבר, בלתי צפוי. בדמי ימיה הלכה ואיננה. יהי שמה וזכרה הטוב צרור בצרור החיים והעמל של החברה לה הקדישה את נעוריה.
יהי זיכרה ברוך.
ליום השנה למות חיה – כתבה רחל מרידזון
שנה חלפה, אך התמונה המזעזעת עודנה לפני עיניי, כאילו זה עתה היה הדבר. אני רואה אותה בנופלה למשכב באותו אביב בהיר כשהטבע כולו מלא חיים. פניה חורים ומביעים סבל רב ומכאובים נוראים.
חיה נאבקה עם מחלתה הקשה ומשתדלת לא להכביד על הסובבים אותה ובייחוד על רבקה'לי הקטנה הבאה אליה יום יום לבקרה. ורואה אני אותו יום כשנאלצנו להעבירה לבית החולים. המכונית חיכתה אצל הבית, רבקה'לי השתטחה על הרצפה ובברכי תמרורים טענה שאינה רוצה שאמא תסע, דמעות פרצו מעיני חיה, ליבה אמר לה שלא תוסיף עוד ליראות את ילדתה האהובה. ומאז לא ראתה רבקה'לי את אמה. עברה שנה. גדלה רבקה'לי והנה גם חגגנו את יום הולדתה השלישי. היא שרה בקולה הערב ודיקלומה שימח את הלב. רק אמא חסרה. ואני נזכרת את שמחתה כשהילדה החלה ללכת, לדבר, כשעברה לפעוטון. במסירות עזרה להקים את החצר החדשה, כל צעד קדימה הפעים את לבה בשמחה. ועתה איננה ולבבנו לקברה'לי. תגדל ותחזק ותמשיך בדרך העוז והאומץ של אמה החלוצה הנאמנה בדרך בה הלכה עד תום.