סוקולסקי נולד בשנת 1894 בעיר קיידאן אשר בליטא.

בשנת 1925 הצטרף ל"גדוד העבודה" פלוגת ירושלים. סוקולסקי היה קטן קומה שגבל בננסות והיה צנום מאוד ומשקלו היה דל ביותר. אך כח רצונו היה כה עז עד כדי יכולת להתגבר על הפרעות פיסיות וגם בביצוע עבודה לא קלה.

סוקולסקי עבד בנטיעת עצים והוא זכור לטוב ולחסד על העצים הראשונים שניטעו ברמת רחל. הוא עבד במעדר בעקשנות ללא הפסקה עד שעות הארוחות.

אם הקיבוץ רצה להיות בטוח שהשמירה תהיה בסדר, הרי אין כמו סוקולסקי בביצוע שמירה כהלכה. הוא היה נאמן ומסור ללא גבול והצטיין בקפדנותו ודייקנותו ובעיקר ביושרו המושלם.

סוקולסקי שתקן היה. אפילו בשתקנות מופרזת במקצת. "לסחוט" ממנו מילה היה "כקריעת ים סוף" וכאשר ענה, היה זאת מילה ואידך זיל גמור...

לא ידע משוא פנים לאיש ואפילו לעצמו.

הוא היה ספרן של הקיבוץ במשך שנים רבות. דאג לספרייה, לשלמותה ולרכישת ספרים כדי להעשירה בתוכן. הקפיד על תאריכי לקיחה והחזרה ולא שפר חלקו של חבר אשר איחר ביותר מיום אחד בהחזרת הספר ואוי לו לחבר שהחזיר ספר פגום. סוקולסקי לא נזקק בחר שופטים כדי להחליט על עונש חבר כזה, אבל היה העונש כה כבד, עד שהחבר כבר ידע בעתיד איך להיזהר מסוקולסקי.

סוקולסקי, חרף רצינותו, ראו זה פלא, הצטיין בכתיבת פליטונים הומוריסטיים אשר הביאו את הציבור עד צחוק של הנאה. הוא כתב מעט מאוד דברי ביקורת או כל סוג אחר של כתיבה פרט לפליטונים. גם לא לקח חלק כמעט בדיונים באספות. הוא כתב רק בענייני הספרייה.

עד כמה שרציני היה, הרי גדוש הומור בריא שלא כל אחד ידע להפיק ממנו זאת.

הוא נפצע בתאונה והרבה שנים סבל מחולי, לא רק בגלל התאונה, אלא בזמן האחרון, שנים אחדות לפני פטירתו, קנן בו מחלה ממארת ואושפז בבי"ח ברעננה, שם נפטר בשנת תשי"ז 13.10.1956.

עם פטירתו הסתלק אחד החברים המעניינים, הנאמנים והמסורים אשר היו לנו.

יהי זכרו ברוך.

כתב משה כץ

 

מלאה שנה לפטירתו של סוקולסקי ויש לנו צורך נפשי להעלות את זכרו ואת דמותו להיות שמורים בתוכנו. יליד קיידאן שבליטא, עלה ארצה בשנת 1925 ונכנס לגדוד העבודה בפלוגת ירושלים ומאז ועד יומו האחרון צמוד וקשור עם הקיבוץ, עם רמת רחל, ללא פקפוקים וללא ספקות.

באפיו הטהור, בעדינות נפשו ובצניעותו רכש את לב כל החברים לאהבה, לאמון ולכבוד אליו. איש צנוע היה, לא בין "המנהיגים" ולא בין "הדברנים" היה חלקו, ויחד עם זה איש הפעולה והמעשה. התעסק בזוטות שבחייםהמהווין שטח פעולה בכרחי בכל חברה מאורגנת.

בספריה עסק כספרן כל השניפ והייתה עבודתו מסורה ומסודרת ורוח של חן וחמימות הייתה שורה כל השנים בעבודתו זו שהזכירה מפעלים דומים בעיירה היבודית בקרב הנוער. סביב מפעלים תרבותיים כאלה התרכזו גרעיני הנוער האידיאליסטי בחו"ל, התמסר סוקולסקי לחלוקת הבול והעיתון לחבר, למשלוח המכתבים ולקבלתם ולחלוקתם. לא חודש ולא שנה כי אם שנים רבות, כל זמן שהיה בכוחותיו התעסק בדברים אלה וזכה להוקרת כל החברים ביושרו בחוסר משוא פנים שלו. ההתמדה – הקו האופייני שלו. בכוח התמדה זה עסק בנוי, במטע עצים באדמתה הסלעית של רמת רחלהתעקשו השתילים ולא גדלו, אך התעקש גם סוקולסקי ולא הרפה מהם עד שהצליחו להתגבר על שכבת הסלע והיכו שורשים עמוק באדמה ומשם ספגו את כח החיות שלהם, עלו וגדלו וכיו את רמת רחל בחורש רענן, גזעים בריאים, מפותלים, אך מושרשין עמוק בקרקע, מצבה חיה לאליהו סוקולסקי – ואולי סמל לרוחה של רמת רחל ולעקשנותנו. חלק גדול משנות חייו בילה סוקולסקי בשמירה. חדשים רצופים, אולי שנים היה ממלא תפקידים בשמירה וידעת תמיד כי לא ינום ולא יישן שומרנו וער הוא לכל סכנה ולא יאחר להזעיק את המחנה אם יידרש. עד ושותף היה סוקולסקי לפעולות "המגן בסתר" שלנו, בהכנת "הסליק", באכסון הנשק ובהעברתו ממקום למקום. הרבה ראה, הרבה ידע ואף פעם לא נפלט הגה מפיו.

רוח עזה שכנה בגוף החלש הזה, כוח ומסירות ונאמנות לרעיונות הציונות הסוציאליסטית, אהבה עזה לקיבוץ, אהבה עזה לכברת האדמה הקרויה רמת רחל.

דמות מחנכת הסתלקה מאתנו.

כתב: עמנואל בר חיים

 

חזרתי הביתה | כתב א. סוקולסקי

כן, בפעם השלישית חזרתי לרמת. אחרי מלחמת העצמאות, אחרי נדודים מבית ספר לבנים, לפנסיון בית הכרם ומשם למושבה הגרמנית. חזרת למקום הקבוע, כן אני מקווה.

אמנם בפחות נוחיות עדיין: במקום מאור חשמלי – אור קלוש של מנורת נפט.

היום הראשון לא היה יום בהיר, אלא יום מעונן. טיפות גשם לטפו אותי בקבלת פנים ברמה ובשמחה רודפת אחרי חתולה לבנה מסכנה ורעבה.

שוב מתחיל אני בסידורי ניקיון בחדר. אחרי מקומות השיכון הזמניים התחלתי שוב בחלוציות ברמת רחל. אמנם לא באהל, דווקא בחדר יפה מסויד ומסודר.

ביום שהתפרסמה החלטת האו"ם על ירושלים בן לאומית "כבשתי אני את רמת רחל. ואחרי שהתגשם "ושבו בנים לגבולם", תבואו גם אתם כולכם חברים, מנוער ועד זקן! ואז נופיע במצפון נקי את מזכירות הקיבוץ ונתבע שליחת נוער ועליה אלינו.

אם אנו חושבים ברצינות על רמת רחל כעל תחנה אחרונה – הצו הראשון לעבור לחיות שם. זאת היא דעתי ורצוני התקיף הוא לראות בהתאמצות המקסימלית של כל אחד מאתנו ובפרט של חברי ההנהלה, לשכוח ולדחות את הבירורים הפרטיים, להירתם בעגלה הגדולה הנקראת הקמת הרמה. רק בדרך זאת נגשים מה שאנו מדברים וכותבים ודורשים מאחרים – קודם כל נתבע מעצמנו .