נולדתי ב – 1915 במלוריטה, ליעקב וחנה. בן אמצעי משלושה ילדים.

ילדותו עברה עליו בדרך כלל בלימודים ועבודה עם אביו בחלקת העצים שהייתה סביב ביתם.

כשהיה בן 17 בערך הצטרף לתנועה "הפועל הצעיר". הוריו לא היו כל כך מאושרים מהצטרפותו אך הוא החליט לצאת עם עוד חמישה חברים לקלוסובה, שם היה בהכשרה כתשעה חודשים.

בהכשרה עמדו מיד על כושרו ויכולת עבודתו והוא נשלח לעבוד בבית חרושת פולני שעסק בכריתת עצים. היחס בבית החרושת לא היה טוב וגם התנאים היו קשים וכך, בגלל פועל אנטישמי, נקטעו שתיים מאצבעות ידו השמאלי. תנאי הטיפול אז היו פרמיטיבים וגם הריחוק מהמשפחה היה קשה אך האמונה בדרך היא שעזרה לו להתגבר.

נודע למשפחתו במקרה על הפציעה והם הגיעו לבקרו ומאז הוא לא ראה אותם יותר.

אביו נרצח לאחר שנאבק בפולני שחשק בביתו הגדול והיפה. אימו, אחותו לאה'לה ואחיו זיסקה נשלחו למחנה ההשמדה. אמו ואחותו הושמדו על ידי הנאצים. אחיו זיסקה ובני משפחתו שרדו, חולים ותשושים ועברו לחיות בארה"ב, לאחר שארץ ישראל לא יכלה לקלוט אותם בגלל מצבם ושם גם נפטרו.

שמעון ניצל ניצל מהתופת בזכות היותו בתנועת "הפועל הצעיר".

עלה לארץ ב – 1935 והופנה לרעננה. גם בארץ באותם הימים היה קשה, לא הייתה עבודה וכל האנשים התפזרו. לאחר מכן הגיע להתיישבות חדשה בעמק בית שאן, לקיבוץ מעוז חיים. היו שם חמישים איש בסך הכל. היה קשה אך הייתה גם התלהבות. לאחר חיפוש מקומות עבודה ובעזרת התנועה יצאו לעבוד בסדום במפעלי האשלג. שלושה שבועות עובדים ושבוע אחד נחים. בדרך זו, בין סדום למעוז חיים, עם חנייה בירושלים, הכיר את אטה.

החיים בקיבוץ מעוז חיים היו קשים ביותר באותם ימים ראשונים. היה מאבק עם הערבים על האדמות. הם היו שורפים וגונבים ולכן היה צריך לשמור בלילות וזה לא היה קל.

בשנת 1940 שמעון ואטה התחתנו והחליטו לבנות את ביתם במעוז חיים, אך לאטה היה קשה להסתגל לחיים בחום העמק הקשה והם חזרו לרמת רחל.

גם ברמת רחל לא היה קל, אבל זה מה שאטה רצתה ושמעון הסכים. בקיבוץ הייתה לאטה משפחה – שני אחים, אח אחד רוחין יעקב ואשתו זהבה עם בניהם אמנון ואבי והאח השני יחזקאל. זהבה ורוחין (כך קראו לו), עזרו לנו להסתדר כי הם היום כבר ותיקים ובזכותם קיבלו עזרה ודאגה.

שמעון עבד בכל עבודה שנתנו לו בקיבוץ עד שנשלח לעבוד ב"תנובה" במחלקה למילוי חלב.

הימים היו ימי פרעות ביהודים וגם הבריטים שהיו אז בארץ הציקו במקום לעזור.

וכך בבוקר אחד, 29.6.1946, ("השבת השחורה"), באו הבריטים עד פתח הקיבוץ, נכנסו בכוח והתחילו לחפש בקיבוץ ובחדרי החברים מנהיגי ה"הגנה" נשק שהוסתר בקיבוצים.

כשסיפרו לו ששוטר בריטי מכה את אטה ורוצה להרוג אותה, רצה להגן עליה ולהרוג את השוטר אבל אסרו עליו ללכת וכמעט השתגע מרוב כעס.

באותה שבת אסרו את כל הגברים ולקחו אותם ללטרון. היה ניסיון להתארגן שם נגד הבריטים אבל לבסוף הם שוחררו והשמחה בקבלת הפנים לכבודם הייתה רבה. אבל לא לאורך זמן. התחילו ימים של התקפות ערבים על הישוב העברי. אי אפשר היה לעבוד ועיקר עיסוקם היה בעבודות חיוניות ובשמירה. המלחמה נעשתה קשה ולא נשאר כבר נשק. הבתים נפגעו בהפגזה, גם הרפת נפגעה ועלתה באש ועדי להציל את הפרות היה צריך לשחרר אותן, אם כי רובן נפגעו ונהרגו.

הייתה סכנה ממשית לחייהם והתקבלה להוציא את הנשים והילדים לירושלים יום זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחייו של שמעון ועד שנפגש שוב עם משפחתו לא יכול היה להירגע.

כשקיבלו הגברים הודעה שגם הם עוזבים את העמדות ברמת רחל, שמעון רץ מהר לביתו ולפני שהכל ייהרס לקח בעיקר תמונות ואלבומים כי בהם היו כל הזיכרונות שהיו לאטה ולו מבית הוריהם.

מירושלים נדדו המשפחה לרעננה ומשם שוב לירושלים, למושבה הגרמנית עד שהתחילו לבנות מחדש את קיבות רמת רחל.

כשחזרו לרמת רחל עבד שמעון ב"תנובה" אבל דיי מהר חזר לעבוד בקיבוץ והשתלב בעבודה במטע. משפחת ביגמן גדלה וכבר היו לשמעון ואטה שלושה ילדים ושמעון החליט שליד הבית יהיה מטע קטן ממה שהמשפחה אוהבת. שמעון אהב את ביתו ואת עבודתו ואת משפחתו ואת גינתו שטיפח וכשכבר לא היה לו כח לעבוד במטע הקיבוצי עבר לעבוד בנוי של המלון וכמובן המשיך לטפח את מטעו הפרטי.

כל חייו תרם לקיבוץ.

יהי זיכרו ברוך.

על שמעון כי איננו | משה כץ

דור הראשונים על שורשיו,העמוקים, גם הוא נעקר מקרקע   השתרשותו, פוחת והולך, ועתה יחידים נשארנו. שמעון היה אדם עממי, שפה פשוטה בעל הכרה עמוקה בחובת העבודה, גוף חסון בצעירותו לב קבוצת הותיקים, למרות מספרה הזעיר וידיים שריריות, אהב את הסדר בעבודה ועזר לחלש, ברכבת ובים המלח, בכל מקום שעבד, ניכר היה בו איש העבודה. לאחרונה גם כשרגליו לא שימשו לו תמיכה איתנה, לא ויתר על ההליכה לחדר האוכל ולדאוג לרעייתו. לא היה יום ששכח למסור לי ד”ש ממנה, וגם להחזיר ד”ש ולהוסיף  ברכה חמה. היה איש משפחה ונאמן לרעייתו אטה ללא סייג וגבול. אנו עם הבנים ובני המשפחה ננצור ונזכור את שמעון.

​